את סוף הקיץ השנה ביליתי בקולורדו. כבר לא מעט שנים אני מטפס באתרי טראד ו- Bigwall במערב ארה”ב, ולא פעם שמעתי מהמקומיים על מקום שנקרא Diamond בלב רכס הרי הרוקי האמריקאיים, בצפון מדינת קולורדו. רכסי הרי הרוקי קצת יותר גדול מהכרמל שלנו – הוא מתחיל בצפון מדינת ניו מקסיקו (שבארה”ב) וממשיך צפונה עד צפון מחוז בריטיש קולומביה (שבקנדה), לאורך כמעט 5,000 ק”מ. החלק הדרומי חוצה את מדינת קולורדו לשני חלקים – מה שמזרחית לרכס ומה שדרומית אליו, והוא גם מחלק את אגן ההיקוות של יבשת צפון אמריקה לשני חלקים – הנהרות שזורמים מהרכס מזרחה והלאה נשפכים לאוקיינוס האטלנטי, והנהרות שזורמים מהרכס מערבה והלאה נשפכים לאוקיינוס הפסיפי (קצת ידע מרחבי, לא נמות מזה).
ה-Diamond הוא הקיר המזרחי של הר שנקרא Long’s Peak שגובהו 4,346 מ’, אחד מ-53 הרי ה-14’ers (הרים מעל 14 אלף פיט/4,267 מטר) הנמצאים בהרי הרוקי האמריקאיים. רציתי להגיע לשם כי קראתי ושמעתי הרבה על הסלע הטוב, המסלולים הארוכים, מזג האוויר המתעתע, והגובה – אמנם לא מאוד גבוה, אבל מספיק גבוה כדי להקשות על כל צעד טיפוס טכני שעושים.
באפרואצ’ ל – Diamond: במרכז התמונה החלק התחתון של הקיר, למעלה מצד ימין החלק העליון והעיקרי של הקיר והאדם הקטן על השלוגית מתבונן בנפלאות הטבע.
הגעתי לעיר בולדר / Boulder שבקולורדו בסוף אוגוסט האחרון, ולקחתי לעצמי כמה ימים כדי להתאקלם לאזור, לטפס קצת בסביבות בולדר ו-Eldorado Canyon – מקום מכובד בעצמו עם הרבה היסטוריית טיפוס משוגעת. אחרי כמה ימים, השותף שלי, אליאב, ואני החלטנו לנסוע ל-Diamond. יצאנו ב-3:00 בבוקר מבולדר (שנמצאת בגובה 1,650 מ’) נסענו שעה, והגענו לתחילת האפרואצ’ ל-Diamond. תחילת האפרואצ’ הוא בגובה של 2,860 מ’, ולאחר הליכה (מאומצת) של 8 ק”מ שלקחה 4-3.5 שעות, עלינו קצת יותר מ-1,000 מ’, והגענו לתחילת מסלול מפורסם שנקרא Yellow Wall.
ההליכה ברובה פשוטה יחסית, אבל אינטנסיבית ותלולה. הק”מ האחרון כולל הרבה Boulder Hoping (פשוט לקפוץ מסלע לסלע), הליכה על קרחונים קטנים (שלפעמים נמצאים בשיפוע חלקלק) ובסוף גם טיפוס סלע של 4+ (מסלול קל בפני עצמו שנקרא The North Chimney) בתוך צ’ימיני (ארובה) עם סלעים מעט רופפים. חלק מהמטפסים בוחרים להתאבטח לחבל ולטפס את זה עם עגינות ממש, וחלק פשוט עושים את זה כמקטע רגיל מהאפרואצ’ (כלומר, בסולו בשפת העם) – הכל תלוי בביטחון המטפס, במזג האוויר, בזמן שיש לכם ואיזה מסלול מטפסים. אנחנו בחרנו לטפס את החלק הזה בלי עגינות ובלי אבטחה, כי זה פשוט היה לנו מהיר ונוח יותר, ושנינו הרגשנו בטוחים מספיק.
עוד לפני שהתחלנו את הטיפוס הרגשתי סחרחורת קלה וכאב ראש קל. לא, אנחנו לא מדברים על גבהים של 8,000 מ’, אבל כן על גבהים שהם גבוהים מספיק כדי להקשות על מי שלא רגיל/חי עליהם. תוך כמה שעות בודדות עלינו יותר מ-2,000 מ’ בצורה מהירה, והגוף עוד לא התרגל למחסור היחסי בחמצן. בפיץ’ הראשון שטיפסנו, שמדורג 6b-6c, הספקתי להתפמפם בגלל המחסור היחסי בחמצן (פחות חמצן זורם בדם ומגיע לשרירים, וגורם להצטברות מהירה יותר של מה שמוכר כחומצה לקטית, שגורמת לשריר להתקשות), אבל בסופו של הפיץ’ ישבתי קצת בתחנה, נשמתי אוויר (צלול כיין), הסתכלתי סביב, נהניתי מהנוף, סובבתי את הידיים והזרמתי קצת דם אליהן – והכל חזר למקומו.
בפיצ’ים התחתונים של המסלול הנקרא The Yellow Wall.
לפי התחזית המדויקת של Association National Oceanic & Atmospheric, מזג האוויר אמור היה להיות שמשי ונעים, בין 5 מעלות בצל ל-15 מעלות בשמש. חשוב לדעת מה הטמפרטורות בצל, כי החל מ-10:00–11:00 בבוקר הקיר נכנס לצל, מכיוון שהוא במפנה מזרחי. המשכנו לטפס עוד כמה פיצ’ים, עד שבשעות הצהריים התאספו עננים מעל הפסגה. העננים מגיעים מכיוון מערב ולא ניתן לראות אותם נכנסים עד הרגע שהם ממש מעל ההר ומעל הראש של המטפסים, אבל החלטנו להמשיך, כי בתחזית לא צפו משקעים, והצטיידנו מראש במעילי גשם ומעילים מחממים.
בסופו של דבר, פיצ’ אחד לפני הסוף, השלג תפס אותנו. הקיר החל להיות רטוב, קפוא וחלק, ולכן החלטנו לגלוש למטה. לא יכולנו לגלוש על המסלול אותו טיפסנו, אבל יכולנו להתחבר למסלול אחר שעליו יהיה אפשר למצוא את הדרך למטה, למרות שגם עליו לא מומלץ לגלוש, אך העדפנו את האופציה הזאת מאשר לטפס עוד 60 מ’ על סלע רטוב מאוד, שכל פעם שנשים את הרגל עם הנעל הרטובה והסלע הרטוב לא נדע אם נחליק או לא.
רב הגלישות זרמו כמתוכנן, עד שבגלישה אחת לפני האחרונה נתקע לנו החבל, כעדיין יורד גשם מעורב בברד. טיפסנו קצת כדי לשחרר את החבל, נשמנו לרווחה שהוא השתחרר ללא נזק, והמשכנו לגלוש מטה. בסופו של דבר, חזרנו לבולדר בסביבות 21:00, אחרי יום ארוך, עם הרבה הליכה, לא מעט טיפוס ומזג אוויר קר ורטוב – אבל בשביל זה הולכים לטפס בהרים, לא?
מוצאים את הדרך חזרה למטה מהמסלול, אחרי שהקיר היה רטוב מדי לטיפוס.
לאחר כמה ימים חזרתי לאזור לטפס עוד מסלול של שלושה פיצ’ים, בדירוג טכני קצת יותר קשה, חלקו אפילו מבולט. זה היה בעיקר כדי ליהנות מהמקום, להתאקלם לגובה ולהכין את עצמי למסלולים ארוכים יותר שאני רוצה לטפס על הקיר.
הקיר של ה-Diamond מחולק לשני חלקים: השליש התחתון – שנע בין 150 ל-200 מ’, ובו יש מסלולים ברמות קושי שונות ועליו גם נמצא המסלול/אפרואצ’ שנקרא The North Chimney, שמוזכר למעלה – והחלק העליון – שגובהו כ-350 מ’, שזהו החלק המוכר והמרכזי של הקיר. השאיפה שלי היתה לטפס את החלק התחתון והעליון ביום אחד, דרך שני מסלולי טיפוס קשים (יחסית), ולחבר את הקיר למסלול אחד ארוך.
במהלך הזמן שלי בבולדר חיפשתי פרטנר לטיפוס, ולבסוף מצאתי את אלק, בחור שטיפסתי אתו בפטגוניה – מטפס צעיר, חד וחזק. החלטנו ללכת על שני מסלולים, הראשון נקרא Babies R us והשני נקרא Ariana. לשניהם יש פיצ’ים של עד 7a+, שניהם מתוארים בגיידבוק כמסלולים מצוינים, שניהם עם Route Finding יחסית ברורים ובשניהם יש אופציות לנטישה במקרה של סופה. חיכינו כמה ימים לחלון מזג אוויר טוב לפחות של יום מלא אחד של שמש, בלי סיכוי לגשם. הפעם עשינו את כל ה-8 ק”מ אפרואצ’ ערב לפני, כדי שנוכל לישון כמו שצריך, שהגוף ינוח ונסתגל מחדש לגובה. ישנו במערה נוחה, מכיוון שאסור לפתוח אוהלים בבסיס של הקיר, וירד קצת גשם בלילה – על אף התחזית האופטימית.
למחרת קמנו ב-6:00 בבוקר, הכנו תה וקפה, אכלנו עוגיות ויצאנו לדרך. אם אתם שואלים את עצמכם למה התחלנו כל כך מאוחר, הסיבה היא שפשוט קר מדי להתחיל לפני שכל הקיר בשמש, לטפס סלע טכני (Slabs, faces, cracks) ב-1- או 2- מעלות, זה מאוד מאוד לא נעים – לא מרגישים את הבהונות ברגליים, את קצות האצבעות בכפות ידיים – ואם אפשר להימנע מזה, אז למה לא?
המסלול הראשון, Babies R us מורכב אמנם מרק חמישה פיצ’ים, אבל כולם Slabs/ Face, וכולם עם חלקים של לפחות 6b ועד 7a+, הוא לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שציפינו – קצת יותר מ-4 שעות. בשעה 12:15 הגענו לסוף המסלול, עשינו טרוורס של כמה מאות מטרים על מדף גדול (זה שמפריד את הקיר לשני חלקים), שבחלקים ממנו כולל הליכה רגילה, ובחלקים טיפוס קל, והגענו לתחילת המסלול הבא שלנו – Ariana.
על הפיצ’ השלישי של Babies R us, מסלול מלא סלאבים עדינים, פייסקליימבינג עדין וראנ-אאוטים.
עשינו הפסקה למלא מים מזרזיף מים שירד מאחד השלוגיות שעל המדף, אכלנו קצת חטיפי אנרגיה, הסתכלנו על השעון ותיכננו זמנים. לפנינו היו עוד 350 מ’ של טיפוס קשה עד הפסגה, אבל היה לנו את הטופו (מפה של המסלול) וראינו את הקו של המסלול מלמטה וידענו שאנחנו יכולים להגיע לפסגה עד אור אחרון. עשינו לנו “זמן גג” ב-15:00 בצהריים, שבו אם לא נהיה בסוף הפיצ’ השלישי – נעשה אחורה פנה, ננטוש את המסלול ונגלוש חזרה למטה.
התחלנו לטפס שוב ב-13:15, וב-14:30 כבר היינו בסוף הפיץ’ השלישי. תוך שעה ורבע טיפסנו 140 מ’ של 5+ עד 6b, חזרה לנו הרוח למפרשים והרגשנו שאנחנו יכולים לעשות את זה. ידענו שזה אמנם יהיה יום ארוך, קר מתיש ומעייף – אבל בהחלט אפשרי וראוי.
בעוד אנחנו מטפסים את הפיץ’ השלישי, מארגנים את הציוד והחבלים לפיץ’ הרביעי והקשה ביותר של היום, התקבצו העננים (תזכרו כי אי אפשר היה לראות אותם באים, הם מגיעים ממערב) ותוך כמה דקות התחילה מכת ברד שאפילו פרעה רעמסס לא זוכר – החריצים התמלאו במים, קרח וברד, המדרגת סלע עליה עמדנו וממנה התחיל הפיץ’ הרביעי התמלאה בקרח, והקיר התחיל לזרום מים. חיכינו עוד רבע שעה בתקווה שהסופה תשכך, ואחרי עוד שעה אולי הקיר יתייבש, ונוכל להמשיך לטפס בלוח זמנים צפוף, אך הגיוני. ואולם, הדקות חלפו, הברד לא הפסיק – והחלטנו להפסיק את הטיפוס ולגלוש חזרה למטה. גם כאן לא היינו יכולים לגלוש על המסלול בגלל טרוורסות שונות שיש בחלקו התחתון, אז גלשנו בצורה אלכסונית (מאוד) למסלול אחר, שעליו ניתן יהיה לגלוש.
אחרי 3.5 שעות של גלישות בגשם שוטף הגענו חזרה למערה שלנו. שתינו תה, אכלנו עוגיות ויצאנו ל-8 הק”מ חזרה לאוטו – מרוצים, אבל לא עד הסוף. ידענו שאם מזג האוויר לא היה משתנה בכזאת פתאומיות, היינו יכולים לעשות Link-up של שני מסלולים טובים מאוד וקשים יחסית, ולטפס יום ארוך בגובה יחסית גבוה, מה שהיה לוקח את שנינו כמעט לקצה מבחינת יכולות טיפוס מנטליות ופיסיות. אבל גם ידענו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה, כי היה בלתי אפשרי לעשות פיץ’ על אבני עיגון של 7a+ על קיר רטוב, בגשם שוטף, בלי תחושה באצבעות הידיים ובהונות הרגליים.
וגם כאן המזג אויר הראה לנו את הדרך למטה. גולשים בחזרה את הפייסים / סלאבים התחתונים של הקיר אחרי שמטח ברד חזק של רבע שעה שהפך לגשם לא הפסיק לרדת.
לא, בסיפור שלי לא היו Epics (היינו מוכנים לכל תרחיש מזג אוויר עם מעילי גשם קלים, כפפות דקות ומעילי puffy דקים, למרות התחזית השמשית), אבל כן היתה סביבה שאנחנו לא רגילים ולא מכירים מהטיפוס בישראל ובירדן, היתה הרפתקאה וטיפוס סלע בסביבה אלפינית יפה, קשוחה, קרה, עם טיפוס מדהים, קיר מלא השראה (מזכיר מאוד את Half Domeביוסמיטי) ומסלולים מצוינים.
קצת בטא על המקום והסביבה –
לאן להגיע ודרכי התניידות – לטוס לדנבר, קולורדו, להשכיר רכב או לקחת אוטובוס לבולדר ושם להשכיר רכב. שני המקומות המרכזיים והכי קרובים ל–Long’s Peak (ובכלל לחלק של הרי הרוקי האמריקאיים בקולורדו) הם Boulder & Estes Park – בשניהם יש את כל מה שצריך מבחינת אוכל וביגוד, אם בא לכם להתחדש.
עונה מומלצת – סוף מאי עד אמצע ספטמבר. במהלך מאי, יוני וחלק מיולי יש קצת יותר שלג בחלקים האחרונים של האפרואצ’, בימים קרים Crampons יכולים לעזור, אבל לא חובה. עם ההתחממות הגלובלית, אולי בעוד כמה שנים אפשר יהיה לטפס שם גם באוקטובר (אנקדוטה: המטפס היחיד שמטפס שם סלע באוקטובר ובנובמבר הוא Josh Wharton – תעשו עליו גוגל, ככה בקטנה, כדי להבין למה הוא מסוגל)
איפה ישנים – אם אתם מבלים את הלילה לפני ואחרי הטיפוס מתחת לקיר של על ה-Diamond, אז ישנים במערות Bivy מקובלות ומוכרות (אסור לעשות מדורה ולפתוח אוהל). צריך לקבל אישור מסוגWilderness Permit באתר ה–National Parks. בנוסף, יש אינספור קאמפגראונדים או מוטלים ב–Rocky Mountain National Park או ב-Estes Park הסמוכה.
אוכל – אין בעיה, זאת ארה”ב. בולדר ידועה כמקום עם הרבה אוכל אורגני, בריא, פנסי–שמנסי ויקר, אז אם אתם רוצים ללכת על קו הבריאות תאכלו בבולדר. אם בא לכם מילקשייק והמבורגר תעצרו ב–Lyons, שנמצאת באמצע הדרך בין בולדר ל–Estes Park.
ציוד –ציוד טראד רגיל (קאמים ונאט’ס אין צורך בטריקאמים, לפעמים צריך שני סטים כי הפיצ’ים ארוכים מאוד ומגיעים ל-60 מ’) וציוד חם וקל שמכניסים לתיק קטן, לעולם על תעלו על קיר אלפיני ללא מעיל גשם, גם אם התחזית מראה אחרת.
2 תגובות. השאר/י חדש
מה בדיוק הסיבה שאסור לפתוח אוהלים במערות שם?
כדי שיהיו שם כמה שפחות “עקבות / סימנים” של אנשים, באנגלית הם קוראים לזה Minimize your footprint מכיוון שבאיזורים אלפיניים לצמחייה לוקח הרבה יותר זמן לגדול אבל יכולה לההרס מאוד מהר על ידי פעילות אנושית.