בפעם השנייה שיצא לי לבקר באינדיאן קריק באוקטובר האחרון, אמרתי לעצמי “אין, אני חייב לרשום כמה מילים בעברית לאתר של המועדון על המקום הזה, כדי שעוד מטפסים שרוצים ללמוד איך לטפס סדקים או רוצים לקחת את הרמה שלהם כמה צעדים (פסיכיים) קדימה, יוכלו לעשות את זה”.
זה לא על הדרך לשום מקום, זה לא קרוב לשום דבר, אין סיבה לעבור כאן, צריך לעשות מאמצים מיוחדים כדי להגיע לפה, זה לא נוח כמו סקוומיש, לא מזמין כמו יוסמיטי, לא קרוב לציוויליזציה כמו רד רוקס ולא על המפה כמו ג’ושוע טרי אבל בכל זאת רב מטפסי הטראד (Trad) מכירים את צמד המילים “אינדיאן קריק”, ועם זאת, לא ממש יודעים איפה זה על המפה ולא מתכננים לשם כמו לאתרים האחרים.
לא חבל? אם יש מקום שאתם חולמים עליו שיראה כמו אתר טיפוס – קילומטרים על קילומטרים (על קילומטרים, על קילומטרים…) של מצוקי אבן חול אדומה, מרחבים אין סופיים של שדות פתוחים, אין כמעט חוק ויש מעט סדר, סלע יפה שבא לכם לאכול אותו, קווים אסטתיים שרק תרצו לטפס עליהם, שמיים כחולים ולילות שנלקחו מחוג אסטרונומיה, אם יש מקום כזה- זה אינדיאן קריק.
בספטמבר האחרון היינו בקולורדו. חבר התקשר ואמר שהם חמישה חבר’ה שמגיעים לשבוע לאינדיאן קריק ושאל אם אנחנו רוצים להצטרף אליהם.
בנובמבר 2014, הפעם הראשונה שזכיתי להגיע ל”קריק” היתה טובה, אבל לא הכי טובה והייתה טעונה שיפור (בלשון המעטה. למה? תקראו מה קרה לי בסוף הכתבה). מאז לא הקדשתי למקום עוד זמן והיו מקומות נוספים שרציתי לטפס בהם אבל עכשיו זאת הייתה הזדמנות טובה לחזור לעמק האינדיאנים. בכל זאת, זה רק 6 שעות נסיעה מקולורדו, יהיו שם עוד חברים טובים ובגלל שניהיה קבוצה אז יהיה מספיק Cam’s / Gear לטפס על המסלולים ומה יותר טוב מללכת לטפס בקריק, לשייף את יכולות ה – Jamming שלי לפני יוסמיטי ולנשום אויר מדבר צלול כיין.
הערה: כדי לטפס באינדיאן קריק צריך Rack* ציוד גדול, אם אתם לא אמריקאי ממוצע (שיש לו הרבה יותר מדי ציוד והרתמה נופלת מהמשקל) יכול להיות שלכם ולפרטנר/ית שלכם אין מספיק ציוד ולכן נהוג לטפס שם בשלישיות. רב הטיפוס שם הוא סינגל פיצ’ים, אבל אפילו לסינגל פיץ’ בודד של 40 מטר יכול להיות שצריך 4 קאמלוט אדום, 4 קאמלוט צהוב ועוד 3 קאמלוט אז עדיף להסתובב שם עם קבוצה קטנה של מטפסים שמשתפת את הציוד שלה.
*המונח rack מתייחס לכל הציוד טיפוס (אבני עיגון, ראנרים, טבעות…) שהמטפס לוקח עליו.
ספטמבר זאת לא העונה הכי טובה לטפס שם, יחסית חם בכללי וגם בצל קצת חם, אז חייבים לטפס בצל ובגלל הכיוונים של המצוקים שלא מסודרים מזרח – מערב בצורה ברורה כפי שאנחנו רגילים אליהם צריך לקפץ בין המצוקים במהלך היום. בתקופה הזו, יש רק מצוק אחד שנמצא 75% מהיום בצל ונקרא Reservoir wall. אבל זה הזמן שהיה לנו, לא היה זמן אחר, אז נסענו בספטמבר.
רב המסלולים שם הם מה שנקרא Splitter Cracks – סדקים שמתחילים מהאדמה ורצים למעלה 20-40 מטר, עם שינויים קלים בלבד ברוחב הסדק, הזוויות שלו והטקסטורה של הסלע. לפעמים הסדקים נמצאים באמצע הקיר כאשר מהצדדים הקיר חלק ואין שום אחיזה (גם לא הקטנה שבקטנות) כך שחייבים להשאר עם הידיים והרגליים בתוך הסדק. לפעמים הסדקים נמצאים בפינות של הקיר אז עוברים בין טכניקת Jamming (ידיים ורגליים בתוך הסדק) לבין טכניקת Layback (רגליים על הקיר הנגדי וידיים מושכות בתוך הסדק).
Cave Route, Battle of the Bulge Buttress. Photo by Stav Hoter.
ללמוד לעשות Jamming זה כמו ללמוד לטפס מהתחלה, לא משנה כמה טוב אתם מטפסים על קרימפים, סלופרים ואם אתם מבלדרים V14, לרב המטפסים התנועה של ג’אמיניג בתוך חריץ לא באה בטבעיות והם צריכים לקחת את כל האגו והמספרים שהם מטפסים, להשאיר אותם בצד, ולהתחיל ללמוד לטפס מהתחלה. טופרופ מאוד נפוץ באינדיאן קריק ככלי תרגול של הטכניקה, שמאפשר ללמוד את התנועה של הרגליים והידיים ולהבין מה זה Thumbs Up, Thumbs Down, Hand Jam, Fist Jam, Finger Lock, Squeeze your elbow, Off-fingers, Squeeze your knee in, Twist your ankle ועוד מונחים שנראים כאילו נלקחו מחדר טראומה בבית חולים אפשר לתרגל הכי טוב בטופרופ.
אחרי שהתרגלתם לתנועה – להרגשה של החיכוך עם הרגליים בתוך הסדק, מתי היד מתחכחת טוב ב – Hand Jam ומתי אתם יותר מדי מתאמצים וצריך לעבור ל – Fist Jam לא מעט מטפסים מובילים את המסלולים. היתרון הגדול של הטופרופ הוא בידוד מרכיבי הפחד והלחץ שנובעים מהנחת עגינות תוך מאמץ גדול ושונה והתמקדות אך ורק בטכניקה, תנועה של הגוף והבאלאנס של הגוף בתוך החריץ.
אם בטיפוס קושי הוא עניין סובייקטיבי, באינדיאן קריק קושי הוא עניין סובייקטיבי +++ ולמה?
רב החבר’ה שפתחו / פותחים מסלולים ועושים First ascent בקריק (ובמיוחד במסלולים הישנים של שנות ה-70, 80 וה-90) הם חבר’ה אולדסקול שטיפסו לרוב סדקים. רובם התגוררו במהלך תקופה משמעותית בדרום מזרח יוטה (שם ממוקמת אינדיאן קריק), התעסקו עם חבלים, היו נגרים, פחחים או עובדי כפיים, הכניסו את הידיים שלהם לסדקים בכל מיני גדלים מכל מיני סלעים וכתוצאה מכך, הם היו בעלי כפות ידיים עבות ואצבעות רחבות יותר משל המטפס הממוצע. לכן רב המסלולים המדורגים “קלים” 5.8/5.9 יהיו קלים לבעלי כפות ידיים רגילות או גדולות וקשים יותר לבעלי כפות ידיים קטנות יותר. לעומת זאת, הרבה מסלולים שנקראים Tight Hands או Off fingers (קאמלוט Black Diamond אפור 0.75) יכול להיות שיהיו קשים יותר לבעלי כפות ידיים רחבות אבל לחבר’ה עם כפות ידיים ואצבעות דקות זה ירגיש קל יותר. הרבה מסלולים של Off fingers מתחילים ב – 5.10+ / 5.11 ככה שהדירוגים באמת באמת משתנים בין גודל כפות הידיים. אין באמור לעיל לראות המלצה לעלות על מסלול קשים יותר מבלי לתרגל תנועה על סלע ושימוש נכון בטכניקה, כי לטכניקה אין תחליף, לא משנה כמה הידיים שלכם קטנות או גדולות.
Wintery mornings in the middle of November. Photo by Ido Gayer.
בטא על המקום –
- אינדיאן קריק נמצא בחור, שעה ורבע דרומית לעיירה התיירותית בקיץ (והדי מנומנמת בחורף) Moab בדרום מזרח יוטה. צריך להגיע לשם עם רכב כי אין כל תחבורה ציבורית נורמלית לאיזור ובמיוחד במיוחד אין שום דבר שנע בתוך ה”קריק” חוץ מרכבים פרטיים.
- התקופה הכי טובה לטיפוס בקריק היא אוקטובר עד נובמבר או מרץ עד אפריל. בשיא החורף קר שם מאוד (מאוד) ובשיא הקיץ חם שם מאוד (מאוד). זה איזור מדברי גבוה (1,700 מטר מעל פני הים, בגובה של ג’אבל ראם בואדי ראם) ככה שהתנאים שם קיצוניים מאוד ועונות המעבר הן הכי טובות.
- כפפות – יש Cheating Gloves ויש Tape Gloves. יש עשרות סרטונים איך להכין Tape Gloves ביוטיוב. תסתכלו על שלושה סרטונים, תטפסו, תתנסו ואחרי שהכפפות יקרעו תשנו את השיטה. תעשו ככה 3 פעמים ובסוף יהיו לכם כפפות שתאהבו ותרצו לשמור עליהם. רוצים לטפס בלי כפפות ? אין בעיה, תגידו לי אחרי זה כמה ימים רצופים החזקתם, כמה ימים לקח לפצעים שלכם להחלים וכמה כאב לכם.
- באינדיאן קריק אין מים זורמים ואין מקלחות, את המים מביאים בג’ריקנים של כמה Gallons ממואב או מ – Monticello (שנמצאת חצי שעה מהקריק, קצת יותר קטנה ושקטה) ומקלחות עושים פעם בכמה ימים באחת מהעיירות הללו. אין קליטה בקריק, התנתקות מוחלטת וטובה לנפש.
- בדר”כ מטפסים יומיים – שלושה רצוף ואז לוקחים יום מנוחה כי הגוף נדחק, נדחף, נשבר, מתאמץ, משתפשף, מתקלף וכו’ אחרי כמה ימי טיפוס רצופים. אם אתם רוצים לנוח ולהיות קצת על המחשב או בציויליזציה ביום המנוחה שלכם סעו למואב לאיזה בית קפה שאנטי בנטי. אם אתם רוצים לטייל ברגל ואינפורמציה גאולוגית / גאוגרפית / היסטורית על האיזור מעניינת אתכם, תמשיכו ישר לכיוון מערב על הכביש הראשי של אינדיאן קריק עד שתגיעו לשמורת טבע מדהימה בלי יותר מדי אנשים שנקראת Canyon Lands. שמורת טבע נוספת, יפה לא פחות אבל עמוסה הרבה יותר (במיוחד אם אתם כבר כמה ימים טובים בקריק וציוויליזציה זה לא הצד החזק שלכם) סעו ל – Arches National Park שנמצאת 5 דקות צפונית למואב.
- יש שלושה אתרי קאמפינג מרכזיים בקריק, Creek Pasture, Superbowl Campground ו – Hamburger Rock Campground שלושתם עולים 5$ ללילה, לקאמפסייט (עד רביעייה בקאמפסייט אחד). רב האדמות שייכות ל – BLM (דומה למנהל מקרקעי ישראל בארץ), כלומר אדמות פדרליות. הכסף שאתם משלמים הולך אליהם כדי לתחזק את השירותים (הנקיים) שיש במקום. חוץ משירותים ביולוגיים ושולחנות אוכל אין שום Facilities אחרים בקאמפגראונדס או בקריק.
- יש שני גיידבוקים חדשים למקום. אחד נקרא Indian Creek a Climbing Guide והשני שיצא ממש באוגוסט 2018 נקרא Creek Freak – Indian Creek Climbs. כשתגיעו לקריק, תקנו את אחד מהם כי א’ – זה יעזור קצת למטפסים המקומיים ולמחברים של הספרים האילו שעבדו מאוד קשה כדי לאסוף את החומרים וב’- כי המזכרת הכי טובה מאתר טיפוס (במיוחד שהוא כל כך יפה) זה גיידבוק.
- דבר אחרון – נכון שהמצוקים שנקראים Supercrack Buttress & Battle of the bulge (תחפשו בגוגל איזה קרב זה היה במלחמת העולם השניה) הם הכי נוחים להגעה, עם אפרואץ’ של 5 דקות ומאוד קרובים לכביש, אבל תשתדלו גם להגיע למצוקים אחרים שנמצאים באיזור (ועדיין נחשבים לחלק מאינדיאן קריק) כמו Way Rambo, Pistol Whipped, 4X4 Wall או Reservoir Wall ומצריכים הליכה קצת יותר ארוכה (לא יותר מ-40 דקות) ועליה קצת יותר תלולה.
נקודה אישית – בפעם הראשונה שהייתי בקריק היתה בנובמבר 2014, אחרי שחבר ואני קנינו קרוואן קטן והחלטנו ללכת ולחרוש את אתרי הטיפוס הכי טובים במערב ארה”ב. ביום השני שלי בקריק הלכנו לאחד המצוקים (לא זוכר איזה אחד זה היה) ועליתי על מסלול “חימום” בינוני שמדורג משהו כמו 5.10 (גדי, הפרטנר שלי שהגיע 10 ימים לפני וכבר שחה בחריצים שם, אמר לי “כאן אל תדאג, יהיה לך בסדר”), זה היה אחרי שהיינו 6 שבועות ביוסמיטי ועוד כמה אתרים קטנים בין קליפורניה ליוטה והרגשתי וחשבתי שסדקים אני כבר יודע לטפס.
המציאות הכתה בי וככל שעליתי יותר גבוה התקשיתי יותר, בשלב מסויים החריץ הפך לצ’ימיני (ארובה) נוחה לטיפוס ומהארובה יצא Pillar (עמוד אבן חול) שעמד מול הקיר, עמדתי על ה – Pillar נחתי קצת והייתי צריך להמשיך בחריץ שהיה מולי, על הקיר המרכזי במרחק משהו כמו 30-40 ס”מ מה- Pillar. העגינה האחרונה שהנחתי היתה בחלק העליון של הצ’ימיני, אבל לא מעליו. כשעמדתי על הפילאר הכנסתי את היד לחריץ, שנקרא בהגהה העממית Perfect Hands (קאמלוט Black Diamond מספר 2, צבע צהוב) ואמרתי לעצמי “וואלה קאמלוט 2 יכנס שם מצוין” אבל באותה שניה הצד השני (וכנראה הפחות חכם של המוח שלי) אמר “אבל מה זה משנה, גם ככה אני לא יכול להרשות לעצמי ליפול פה, כי אם אני אפול אני אכנס לתוך הצ’ימני וזה לא יגמר טוב אז אני פשוט לא אשים עגינה, לא אפול ויהיו לי עוד עגינות להמשך המסלול”.
רצה הגורל והמשכתי לטפס עוד 1-2 מטר, רוחב החריץ השתנה, הזוית השתנתה, הסלע ניהיה קצת יותר אבקתי ומאוד מהר אחת הרגליים שלי החליקה החוצה, אחריה יד ימין איבדה את ה Jam שלה ומצאתי את עצמי נופל לכיוון הצי’מני שהתחת ובעיקר עצם הזנב פוגעים בקצה של ה – Pillar ואז הגוף עף קדימה, הראש נחבט בקיר המרכזי, אני מרגיש זעזוע חזק עובר לי בעמוד שדרה מזה שנחחתי עם עצם הזנב על הקצה של ה – Pillar, גדי השותף מוריד אותי מהר מאוד למטה (העגינה האחרונה ששמתי, בתוך הצ’ימני, BD 0.75 אפור החזיקה פצצה).
שאני כבר על הקרקע, אני שוכב על הגב 30 דקות בלי לזוז, נאנח מכאבים ולא מזיז את הראש או הגב בתקווה שאם קרה משהו רציני ואני לא זז אז לפחות אני גם לא ארגיש כאבים. אחרי 30 דקות של שכיבה ללא תזוזה אני מתחיל להזיז קצת את הגב, את העורף, את הראש, הכאבים חדים וגדולים אבל בנתיים הכל זז ואני שמח להרגיש תחושה בכל האיברים.
אנחנו חוזרים (בקושי רב) לרכב ונוסעים חזרה לקאמפ. שבוע אחרי זה אני עדיין לא מטפס, לא יושב על התחת בכלל בגלל נפיחות בחלק התחתון של הגב וכאב בישיבה, לא שוכב על הגב כי כואב לשכב וכל מה שאני עושה זה עומד, מדבר בעמידה, שותה בעמידה, אוכל בעמידה ושוכב לישון על הבטן כשבנתיים גם גדל לי פנס כחול בגודל של כדור טניס בעין ימין.
אחרי שמונה ימים חזרתי לטפס אבל אך ורק טופרופ. הייתי מפוחד, מבועת ומצומרר רק מהמחשבה שאני אחזור להוביל ולהניח עגינות בקריק. באמצע נובמבר כבר הפך להיות קר מדי והמשכנו דרומה לכיוון Red Rocks, Nevada שם חזרתי להוביל טראד. מאז המקרה הזה שהיה לפני 4 שנים, חלמתי לחזור לאינדיאן קריק, להתגבר על הפחד שאחז בי מ – Splitter Cracks ואבן חול ולהרגיש נוח לטפס חזק גם באינדיאן קריק.
רגע של התבוננות, מה אפשר ללמוד מהמקרה שלי ?
- אל תיהיו יהירים כמוני.
- תכניסו עגינות מתי שצריך ואל תסמכו על זה שלא תיפלו במקום מסויים.
- קחו עגינה אחת או שתיים אקסטרה, כדי שלא תצטרכו “לחסוך” בעגינות.
- דבר אחרון, באנגלית יש משפט שמדבר על טראד ואומר – Place one for your mom. אז כן, שימו גם אחד (קאמאלוט, ולא בכותל) בשביל אמא.
קצת המחשה – תמונה שמאל: עומד ונח על הפילאר, תמונה ימין: כמה צעדים כבר מעליו.
