כתב: חנינא קליא
אמנות הטיפוס
אני מטפס צוקים, עוסק באמנות הטיפוס , כבר למעלה משלושה עשורים.
בעצם התחלתי בילדותי בטיפוס על עצים, עמודים וגדרות, כמו כל ילד נורמלי. אבל שלא כמו רוב הילדים עשיתי הסבה לטיפוס סלע בשנות העשרים של חיי, נדבקתי בג’וק וזה מלווה אותי עד עכשיו, לטוב ולרע.
מעבר לכל שאר השאלות שאני שואל את עצמי בהקשר לטיפוס; הסכנות, הכדאיות הכלכלית, הקיבעון וההימנעות מתחומי עניין אחרים, אני תוהה בחלק של היצירתיות בטיפוס. כמו שכתבתי למעלה, אני רואה בטיפוס אמנות, זוהי האמנות שלי, [ זכותי להיות אמן!…] ובאמנות יכול להיות טמון זרע היצירתיות. האם אני אכן אמן בטיפוס? האם אני מטפס יצירתי?
אבחן ארבעה מרכיבים ממרכיבי האמנות. האם מרכיבים אלה קיימים בטיפוס והאם אני משלב את המרכיבים תוך כדי העיסוק במדיום האנכי.
המרכיבים הם: אהבה, הבעה, מומחיות ויופי.
האהבה, פנים רבות לה
באמרי “אהבה” אין כוונתי לאהבה של האמן את דבר האמנות כאהבתו לאישה או לילד. אהבה של אדם כלפי אדם איננה פונקציונלית, כי אז תהה זאת אהבה שתלויה בדבר, שאיננה כלל אהבה. כוונתי היא שאם יאמר אדם למושא אהבתו: אני אוהב אותך כדי להשיג משהו, אין מדובר בעצם באהבה. [למרות שאפשר לומר, שאדם אוהב אדם כדי לתת טעם לחיים, משמעות לפועלו עלי אדמות.] כוונתי לזה, שאמן חייב לאהוב את דבר אומנותו בכדי שיוכל לעורר את דחף היצירה, בכדי שיוכל להיות יצירתי. אי אפשר לכפות ולחייב על אהבה ליצירה, אבל בלי אהבה אין יצירה. העסק מסתבך והולך כשמדובר בעיסוק מסוכן כמו טיפוס צוקים. איך אפשר לצוות כאן על אהבה? הרי זה כאילו לצוות על אדם לסכן את חייו, ועוד מתוך אהבה. האהבה לא מחויבת כדי להיות מקצוען, את זה נראה בהמשך. כדי להיות מטפס אמן, חייבת להיות אהבה, זה מה שמבדיל את האמן בטיפוס מהמומחה, מהמקצוען.
במה מתבטאת האהבה? בתשוקה של המטפס, במוכנות שלו להמר על כל הקופה, כן גם לסכן את עצמו, בשיקול דעת ובמקצועיות [להבדיל ממקצוענות] אבל לא תמיד בהיגיון.
הזרם האקספרסיוניסטי
איפה, אם בכלל מסתתרת תכונת ההבעה בטיפוס? אכן ההבעה גם היא לא מחויבת המציאות, אין בהכרח צורך בפרשנות ובביטוי עצמי כאשר אתה ניגש לנוע מעלה במצוק אנכי. גם כאן אני מוצא את הקו המבחין בין המטפס המקצוען לזה שהוא אמן בספורט שלו. המקצוען יבצע בדייקנות וביעילות את התנועות ויתר הפעולות, ללא רגש וללא מעורבות אישית. המטפס האמן ישאיר את חותמו הבלתי נראה על הסלע, יעשה זאת בהשראה וכך גם ישפיע על אלה המטפסים אתו. המטפס האמן מוצא בטיפוס את ערוץ ההבעה, את הדרך שלו להכריז על אהבתו לכל הסובב אותו: לעצם היצירה שלו על הסלע, לחוויה המשותפת עם הפרטנרים להרפתקה.
המומחיות מפנה מקום ליצירתיות
הזכרתי והבדלתי קודם בין האמן והמקצוען/מומחה. הדגשתי שהמומחה לא חייב להיות אמן, האם ההפך גם כן נכון? כדי להגיע לדרגת אמנות בטיפוס חייב אדם קודם לעבור דרך שלב המומחיות. אחרת יהיה המטפס עסוק בעצם בהישרדות ולא יהיה פנוי לצדדים ההבעתיים של העיסוק. כל מטפס חייב ללמוד קודם את היסודות עד היותם טבע שני עבורו. הוא חייב להעלות את רמת המודעות שלו לצדדים הגופניים כמו לכל האלמנטים הבטיחותיים, רק אז יכול הוא להניח למומחיות לעבוד כטייס אוטומטי והוא יתרכז בצד האומנותי של מעשיו.
היופי בעיני המתבונן
איפה מסתתר היופי בטיפוס? קודם כל מדובר ביופי שבתנועתו של המטפס, בריקוד במדיום האנכי. אמנם תנועה זו מקוטעת במעט, יש לא מעט מנוחה בין התנועות: על מנת לנוח ולצבור כח, על מנת לתכנן את הצעדים הבאים. אפשר גם לראות בתנוחות השונות יופי. אם בתנועה דומה המטפס לרקדן, בתנוחות דומה הוא לפסל סביבתי, סוריאליסטי במעט: אדם העומד על זיזי סלע מזעריים בין שמיים לארץ. בעצם דומה האקט התנועתי של הטיפוס לאומנות התנועה המאולתרת-contact improvisation , כשהשותף של המטפס ליצירה התנועתית הוא הסלע. אצלי בדרך כלל אין חזרות ואימונים מקדימים, ההתמודדות על המסלול נעשית בסגנון המכונה-on sight כלומר בתכנון הצעדים תוך כדי טיפוס. יש כאן כמובן אלמנטים של פתרון בעיות, שגם בזה ניתן לראות יופי ויצירתיות.
זה מוביל אותי למרכיב אחר של הטיפוס, שיש בו לדעתי יופי. כאשר המטפס מתקדם במעלה המצוק, הוא מחובר לחבל אותו הוא יעביר דרך עגינות- אותם יניח בחריצים וכוכים בסלע. ההתבוננות והחקירה שלו את הסלע אינן מסתפקות אם כן בצד התנועתי של הטיפוס אלא גם בכל האספקט הבטיחותי. בהגיעו מעלה לסוף המסלול הוא מתמקם בתחנה בטוחה ומתכונן לאבטח את שותפו, מי שאבטח אותו כאשר הוא הוביל וצייר את ציורו על הבד הריק. הוא מתבונן מטה ורואה את יצירתו: חבל צבעוני על משטח סלע אפור או חום, העובר דרך עגינות מתכתיות נוצצות. יצירה ציורית זו היא בעלת משך קיום קצר. המטפס השני יאסוף את העגינות בדרכו, החבל יילקח על ידי המוביל ובהגיע המטפס השני לראש המצוק לא יישאר זכר לאירוע שהתרחש.
בעצם היה כאן מופע אסתטי ומסוגנן היטב. שני מטפסים יוצאים לדרך בתחתית גוש סלע אנכי. הראשון, המוביל, רוקד מעלה ומאלתר עם פני הסלע: מצייר את ציורו, מפסל את פסלו התנועתי והצבעוני. אז עולה המטפס השני, מנקה את המסלול, מוחק כל זכר לעוברם שם. אם המסלול ארוך מאורך החבל, יהפוך המטפס השני בתורו למוביל, יצור את יצירתו בסגנון שלו, על קטע סלע אחר.
היצירתיות- שאיפה טבעית של כל אדם
לאחר כל זה, האם אוכל לומר שאני אכן מטפס ביצירתיות? הרי אין אני מציב עצמי לשיפוט של מומחים, היצירה שלי נמחקת כמעט באותה מהירות בה היא נוצרת ובהשוואה לביצועים המתרחשים בעולם הטיפוס דומה אני ויצירתי יותר לשחקן כדור סל שכונתי מאשר למייקל ג’ורדון. אלה דברים שהטרידו אותי מאד וערערו את הערך העצמי שלי בדבר החשוב ביותר בחיי, חוץ ממשפחתי. אני אוחז כגלגל הצלה ומתנחם בדבריו וגישתו של הפסיכולוג הנודע אברהם מסלאו, בדברו על יצירתיות כנחלתו של כל אדם בשאיפה הטבעית למימוש עצמי. יתכן מאד שלא אגיע אף פעם בחיי לרמת הרב-אמן, אך בדרגתי הצנועה אני פועל במקצועיות ומנסה לראות את היופי בעיסוק טריוויאלי זה, פועל מתוך הבעה אישית ואהבה: למגע עם הסלע, לאינטראקציה עם האדם, לחלק היוצר שבתוכי.