כתבה: עדינה גרבר

כשהתחלתי לטפס, בארץ כמובן, ב-1980, המונח ״טראד״ לא היה מוכר כלל. מועדון הטיפוס, לטפס, מטפסים ויתר המילים מהשורש הזה – הכול היה טראד. לא היה שום דבר אחר. התאהבתי בענף הטיפוס ה-״טראדי״ הזה. כשהתחילו להופיע פה ושם בולטים, לא כל כך שמתי לב אליהם.
אח״כ הופיעו מסלולים מבולטים לגמרי – מהתחלה ועד התחנה. אז למרות הכעס וחוסר ההבנה למה בכלל צריך אותם, לאט לאט נמשכתי אליהם גם אני. נסחפתי בזרם והתפתיתי לצד האתלטי, המודגש יותר בסגנון זה, ופחות התרכזתי בטיפוס הטבעי. נגררתי אחרי הרוב, מבלי להיות מודעת לכך שלאט לאט אני מתרחקת מהטיפוס שאיתו התחלתי.
אבל ממש לאחרונה, יצא לי לטפס עם לומיר. מטפס ישראלי, במקור מצ’כיה. אנחנו די קרובים בגיל, ובעבר נפגשנו הרבה בגיא (שבאופן בלתי מוכרז היה מרכז המטפסים בארץ…) וגם ממש טיפסנו כזוג בגיא, בעין פארה ובעוד כמה מקומות בארץ. כמובן שגם הוא טיפס טראד.
אחרי כמעט תשע שנים שלא טיפסנו יחד, תיאמנו לאחרונה לטפס בבית אריה. שמחתי מאוד, כבר דמיינתי את עצמי מובילה כמה מסלולים, ספורטיביים כמובן, ואת לומיר מוביל מסלולים שאני מתקשה להוביל. מה יותר טוב מזה?!

לומיר אמר שיאסוף אותי מהבית ושהוא מביא את כל הציוד הדרוש. גם על זה שמחתי, וברגע זה החלטתי שעל כן מגיע לו להיות מנהל היום. מה שירצה שנעשה – זה מה שיהיה. איך לרדת לבסיס המצוק, איזה מסלולים לטפס, במה להתחיל וכו’. לא היה לי ספק שכל אשר יבחר – יתאים לי.
לומיר, הוא מן המשכימים קום ומקדימים לטפס. ואם בקיץ תגיעו בשתים עשרה למצוק, כנראה שכבר לא תפגשו אותו… למעני לומיר הסכים שנצא ב 08:30.
שמחנו להיפגש ובדרך שנמשכת כשעה, התעדכנו במצבנו הכללי: בריאות, מה טיפסנו בשנים שחלפו, על מה חולמים וכד’. פתאום הוא אומר לי שהיום נטפס רק טראד, זה מה שהוא עושה לאחרונה. רק טראד. מאוד הופתעתי אבל גם שמחתי! צריך מידי פעם לגוון. למה לא? ואני הרי גדלתי על טראד. ואני עדיין ממשיכה להוביל טראד. אם כי זה כבר לא נחשב בעיני. מסלולים בגיא שאני חוזרת עליהם כל שנה וכבר יכולה להוביל אותם בעיניים עצומות, עם אבני העיגון המתאימות, במספר המדויק שצריך.
התחלתי להתרגש. החנינו את הרכב והלכנו לכיוון הצד הדרומי של המצוק. הגענו ישר לסקטור של הטיפוס הטבעי. המצוק שקט וריק. אין מטפסים בסביבה. את הסקטורים המבולטים לא רואים מפה. אנחנו לבד בשטח. אני נרגשת ומתלהבת מהרעיון שהולכים לטפס טראד. אני בוחנת את המצוק ולא רואה שום בולט. הכול טבעי לגמרי, כמו שנברא. הרגשתי שאני עוברת איזה מהפך, ולא הבנתי למה.
את בית אריה אני מכירה, כולל את סקטור הטראד. כבר טיפסתי שם לא מעט פעמים (כולל עם לומיר וחבריו). המצוק רק בגובה של כ 25 מ’ , לא exposed, לא נראה קיר חלק במיוחד ולא אתגרי לטיפוס. ובכל זאת הייתי נרגשת ביותר. כנראה רק מהמחשבה על טיפוס טראד. הורדתי כמובן מסדר היום את כל המחשבות שהיו לי על המסלולים שתכננתי להוביל, על המסלולים הקשים יותר שלומיר יוביל, ומהר הסתגלתי לתוכנית החדשה. בהחלט בשמחה!
התחלנו להתארגן. לומיר מוציא מהתרמיל את החבל ואת שלל ציוד ההובלה. המון אבני עיגון מכל הסוגים והגדלים. המון סלינגים – גם כן מסוגים שונים ומגוונים. לאט לאט נכנסתי לאווירה החדשה שכבר מזמן שכחתי ממנה. חשתי שהתרגשות גדולה מציפה אותי.

15 שנים טיפסתי רק טראד, אז מה העניין?! אין לי הסברים ואין לי תשובות. אני רק מציינת עובדות. הייתי מאושרת לטפס עם לומיר מסלולים בדרגת 4 או 5A. משהו בער לי בעצמות ובלב.
לומיר מוביל, מגיע למעלה, בונה תחנה, מאבטח אותי מלמעלה. אני מנקה את המסלול ומגיעה למעלה. מפרקים את התחנה, יורדים לבסיס המצוק ומתחילים מסלול חדש. וככה עשינו כמה פעמים.
פתאום באו לי געגועים עזים להובלה טבעית. דמיינתי את עצמי מסיימת הובלה, בונה תחנה, יושבת בשקט ובשלווה ונהנית מהנוף שמולי, כשאני מאבטחת את השני. והוא/היא מטפסים ומנקים בכיף, גם אם לפעמים מבזבזים זמן ואנרגיה ומתעצבנים בניסיון להוציא טריקאם שנכנס בקלות, אך מסרב לצאת…
איך עזבתי את הספורט הזה?! התשוקה להוביל טבעי אומרת לי: יאללה, תחזרי לזה. תתחילי במסלולים הקלים ותתקדמי כמה שתוכלי. לטפס בסגנון הזה, שאין בו ישיבה על החבל, כמעט ואין נפילות מוביל, אין קפיצה שגרתית של המאבטח כלפי מעלה. משהו אחר. מצד אחד יותר מורכב, מצד שני יותר רגוע.
נזכרתי בימים שהיינו מובילים טבעי בגיא, יושבים ומאבטחים למעלה על הגדר וצופים על הר ציון ומגדל דוד. אך גם שם, בגיא, חלו שינויים. הרבה עצים למעלה נגדעו, וכבר קשה יותר להקים תחנה. ליד חלק ממסלולי הטראד יש תחנה מוכנה למעלה, ואם כך, מה פתאום שאני אטרח לבנות תחנה… אז במקרה “הקיצון” אני מובילה טראד, שמה שני ראנרים על התחנה המוכנה והקרובה, מוגלשת למטה ומחליפים תפקידים… זה לא טיפוס אמיתי.
אני שואלת את עצמי: מה יהיה עם המסלולים המבולטים שהם ברשימת הפרוייקטים שלי?! כמו בהרבה דברים אולי כדאי לבחור בשביל הזהב: טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ (קהלת ז’ 18)
נכון, נסחפתי למהפכה בטיפוס. הטיפוס הספורטיבי מאוד נוח. מצריך פחות התעסקות עם ציוד ופחות מחשבה. ומצד שני משרה הרגשת בטיחות. המטפסים החזקים והטובים נופלים ונופלים, יושבים קצת על החבל וממשיכים. בד”כ שום דבר נורא לא קורה.
סיימנו את יום הטיפוס. חוזרים הביתה. שוב נוסעים ביחד ומקשקשים. לומיר אמר לי שהוא כבר הפסיק לטפס ספורטיבי. היום זה לא היה סתם מקרי שהתחשק לו לטפס טראד. הוא עכשיו באופן קבוע מטפס טראד בלבד. דרגת הקושי לא חשובה לו. הוא הפסיק ללכת לקירות הטיפוס לאימון. הספיקה לו פעם אחת שטיפס אינטנסיבית יותר מדי וגרם נזק לעצמו. מאז הוא החלים, והחליט שבגילו הקצת מתקדם (73) הוא צריך לשמור יותר על בריאותו. הוא לא מחפש פרוייקטים. הוא מטפס בהנאה מסלולים שאולי קצת מתחת לרמתו האתלטית, אבל נותנים לו את ההנאה שהוא מחפש.
פעילות וכיף בטבע, עם חברים שהוא אוהב, בשקט וברוגע.
חומר למחשבה…
עדינה
אביב תשפ”א, מרץ 2021

4 תגובות. השאר/י חדש
את עדינה אני מכיר כבר הרבה שנים, מטפסת מעולה במיוחד בפייסים עדינים. כיף לטפס איתה ובכלל להיות במחיצתה.
תודה נמרוד על תגובתך המחמיאה. חבל שאינני רואה את פניך. אני בטוחה שאני מכירה אותך, אך כרגע אינני יודעת במי מדובר.
מקווה שעוד ניפגש במצוקים.
עדינה,
איזה כתיבה מקסימה! ממש כמו סגנון הטיפוס שלך- אמיתי וכנה, נקי מאגו, נינוח ומדוייק!
הלוואי על כולנו 🙂
הי יסמין. תודה על המחמאות. כל טוב ובתקווה למפגשים נוספים