(* הערה: המאמר אינו מיועד לאלה שיודעים כבר הכל!)
@#$%”!! אין מצב שזה המסלול! אין מה לשים פה וגם הסלע מחורבן. שם כסף שאף אחד לא היה כאן מעולם… ”
החיכוך הורג אותי, אני בקושי יכול למשוך חבל… למה? אבל הארכתי את כל העגינות מתחת למדף!!
הטופו לא כל כך ברור… זה בטח הסדק 30 מטר מימין… אה, נראה לי שאני רואה שם סלינג על גשר! ידעתי שהייתי צריך לעלות ימינה על הסלב בפיץ’ הקודם! @#$%. רגע, העץ! לפי הטופו אמור להיות עץ בתחנה של הפיץ’ הארבע עשר! אני לא רואה שם שום עץ! @#$%, אני כבר כמעט שעה על הפיץ’ הזה… אין זמן, אין זמן! מה אני עושה??
“מה קורה?””” צעקה צפויה מה- belay 20 מטר מתחתי. “תן לי שנייה, נראה לי שאנחנו off route!”
המואזין של הערב נשמע חזק וברור. בערך 150 מטר מעליי קרני שמש אחרונות מאירות את פסגת מגדל Nasranni, וכאן על הקיר הצפוני כבר די חשוך.
downclimbing לא בא בחשבון, תלול מידי…אני אבנה תחנה, אביא אותו אלי ונחליט ביחד. לא! אין כאן עגינות לתחנה! Runout למדף מעלי, להשאיר ציוד ולגלוש. הפיתונים בתיק. התיק על ה- second, @#$%!
“נו, מה קורה? מתחיל להחשיך, חייבים לזוז…”
נשמע מוכר?
מי מקהילת מטפסי הוואדי לא חווה את אותן פעמים על מסלולים ארוכים בהם הוא שאל את עצמו איך הגעתי למקום/מצב הזה? או מה לעזאזל אני עושה עכשיו? כמה מכם כבר טעמו את טעמו (המתוק רק בדיעבד) של ביווי לא מתוכנן על אחת הפסגות או באמצע טיפוס/ירידה אחרי יום, שלא ממש הלך כמתוכנן (והופתעו מכמה קר יכול להיות במדבר החם הזה בלילה…)? מי מאתנו לא הרגיש את הרגשת ה- “וואו, איזה מזל!…” אחרי שהצלחנו לצאת מסיטואציה בטיפוס או בירידה, שיכלה להיגמר לגמרי אחרת?
אם אתם קוראים שורות אלה אתם בטח מסכימים איתי שטיפוס מולטי פיצ’ים ומסלולים ארוכים הוא חווית הטיפוס האולטימטיבית, ולגבי רבים המטרה העיקרית בקריירת הטיפוס.
אין ספק שלמטפס טראד, שגר בישראל בכל שלב בקריירה שלו, ואדי ראם מהווה מוקד עלייה לרגל, ולא בכדי. הואדי יחסית קרוב וזמין (מרחק נסיעה מישראל), הלוגיסטיקה (נכון להיום) פשוטה, השהות זולה, מזג האויר (בעונה) נוח וצפוי והטיפוס פנטסטי. בשיא העונה אפשר למצוא בוואדי עשרות מטפסים (בעיקר מישראל ואירופה), וביום טוב המסלולים על הקיר המזרחי של ג’אבל ראם רואים אין סוף תנועה. ההרים ומגדלי אבן החול בוואדי מכילים עשרות (או מאות) מסלולים בדרוגים של 3 עד 8a, ובאורכים של פיץ’ אחד עד קרוב ל-30 (!). כולם נגישים בקלות יחסית ואפילו גיידבוק יש! מה עוד צריך?
הסיבה בגללה החלטתי לכתוב את המאמר היא ריבוי ה-“epics” ומקרי ה”כמעט” של מטפסים ישראלים (כן, בעיקר ישראלים) בוואדי ראם עליהם שמעתי, קראתי או הייתי עד להם באופן אישי ב-11 השנים האחרונות בהן טיפסתי והדרכתי בוואדי.
בכתיבת שורות אלא אני מכוון לכולם- כל מטפס מנוסה יותר או פחות, שיש בכוונתו לעלות על מסלולים גדולים בראם. מטרת המאמר אינה לשנות הרגלי טיפוס ובודאי לא ללמד או להחליף הדרכה מקצועית. המטרה היא להביא למודעות מספר גורמים, שלא תמיד נלקחים בחשבון לפני ובזמן טיפוס מסלול מורכב. לגורמים הללו חשיבות גדולה לאיך יראה הטיפוס הבא בוואדי, ובניגוד לגורמים אחרים- הם לחלוטין בשליטתנו (על אלה שלא- במאמר נפרד!).
גם כאן, כמו בהרבה תחומים בחיים- ידע מקדים, תכנון מראש, תשומת לב לפרטים והפקת לקחים הם המפתח להצלחה (הצלחה בעולם טיפוס הטראד משמעותה עוד ימי טיפוס מוצלחים בעתיד…!).
כן, אז מה היה לנו…? סופ”ש ארוך, דרכון בתוקף, פרטנר, rack מלא, חבל כפול, גיידבוק וים של מוטיבציה. יש גם כמה מסלולים על הכוונת שהחבר’ה המליצו עליהם… נשאר לצאת מוקדם מהעבודה ביום חמישי כדי להספיק לעבור את הגבול בערב, ולהתעורר למחרת ליומיים מלאים של טיפוס (לפחות). מה עוד לא לקחנו בחשבון?
בתור התחלה, חשוב להבין שלטיפוס בוואדי ראם יש יותר אוריינטציה אלפינית מאשר ספורטיבית. זה בעיקר נכון למסלולים הארוכים והמחייבים יותר (דרוג מחויבות IV ומעלה), אבל גם לחלק מהקצרים יותר. המשמעות של זה היא שצריך לקחת בחשבון גורמים נוספים מלבד הדירוג הטכני של ה- crux או המסלול, שלו חשיבות יחסית מועטה. המסוגלות של מטפס להצליח ב”און סייט” את הדירוג אינה מספיקה בשביל להבטיח הצלחה על מסלול ארוך בוואדי.
עוד לפני שמחליטים על מסלול ובוחרים אסטרטגיית טיפוס, ציוד ולו”ז, יש לבדוק את ארגז הכלים שלנו כמטפסים:
בניגוד לחשיבה המקובלת בישראל- רמת טיפוס “מוצקה” וידע בהנחת אבני עיגון אינם מספיקים בשביל לטפס מסלולים גדולים ומורכבים בוואדי ראם.
שליטה מלאה בהנחת עגינות, הובלה עם חבל כפול, בניית תחנות, עבודת חבל חלקה, קריאת טופו, ניסיון ב- Route Finding ובגלישה במתארים שונים, ידע בסיסי ב- aid, מיומנות אבטחה “רצה” ופיצ’ים קצרים (short roping, short pitching), יעילות במעברים בין סגנונות טיפוס/אבטוח וידע בסיסי מוצק בחילוץ הם חלק מהידע המקדים שבלעדיו אין אפילו טעם לשקול לעלות על מסלול “גדול” בוואדי (וגם במקומות אחרים) באופן עצמאי.
כל מטפס מודרני שמגיע לוואדי מצויד בארגז כלים שכזה, בלי קשר לרמת הטיפוס שלו. מי שלא, כנראה שיישאר עם המסלולים הספורטיביים על ה- East Face (או שיחזור עם חוויות דומות למתואר בתחילת המאמר).
כאן, לדעתי, מצויה נקודת התורפה המרכזית של מטפס ישראלי ממוצע בהגיעו לטפס בוואדי ראם. הרוב הגדול של מטפסי ישראל גדלו מתוך עולם הטיפוס הספורטיבי. הם, לרוב, בעלי רמת טיפוס טכני (free) טובה, אך חסרים את מיומנויות הבסיס של עולם הטיפוס האלפיני. 90% מהמטפסים שהדרכתי בוואדי ראם יכלו “לנקות” (לטפס second) כמעט כל פי’ץ בדרוג של 6b, בצורה די חלקה, ובסגנון די משכנע. פחות מ-10% ידעו להתחבר לתחנה עם קשר מוט, לזרוק חבל לגלישה, לגלוש עם אבטחה בצורה נכונה או לאבטח מתחנה בשיטת Auto block בלי מכשיר חיכוך.
אף אחת מהמיומנויות האלה אינה חלק מארגז הכלים של מטפס ספורטיבי ממוצע, כי הן לא נחוצות לו. אל תצפו לרכוש אותן פתאום משנים של ניסיון ורמת טיפוס ספורטיבי גבוהה. אם זה חשוב לכם- מצאו את הזמן ללמוד, לרכוש את המיומנויות ולתרגל.
- שלב ההכנה:
- בחירת פרטנר: בטח כבר שמעתם לא פעם מטפסים שאומרים שפרטנר לטיפוס הוא לפעמים יותר מבן או בת זוג. אני מקבל הרבה ביקורת על כמה אני שמרן בבחירת פרטנרים למסלולים מחייבים, אבל מדהים לראות כמה מטפסים לא מייחסים מספיק חשיבות לאחד הפרמטרים הכי חשובים לבטיחות, הנאה והצלחה על מסלול ארוך. החבר שאתו אתם מטפסים בקיר או בעין פארה ויוצאים אח”כ לשתות בירה הוא ודאי המועמד הטבעי, אבל הוא לא בהכרח הפרטנר המתאים ביותר לעלות אתכם על מסלול גדול.
בבחירת פרטנר לטיפוס מסלול גדול. חפשו מישהו מנוסה, בעל ידע ושאתם סומכים עליו (זה לא חייב להיות תוצאה של הכרות אישית!).
אם אתם חסרי ניסיון משמעותי בטיפוס מהסוג הזה, קחו בחשבון שאתם החוליה החלשה! העדיפו לחפש חוליה חזקה מאשר לצאת להרפתקה עם מישהו בעל ידע וניסיון דומים או פחותים משלכם. חיבור שתי חוליות חלשות הוא נקודת פתיחה מועדת לצרות.
רצוי להימנע מלצאת עם מישהו שאתם לחלוטין לא מכירים. נכון שלא תמיד קל למצוא פרטנר, אבל בהיסטוריית הטיפוס יש יותר מידי סיפורים רעים שהתחילו ביציאה למסלול מחייב עם פרטנר לא מוכר. כאן, בניגוד לסשן בקיר או יום טיפוס ספורטיבי, לא בכל שלב אפשר לחתוך, על אחת כמה וכמה אם הסיטואציה מסתבכת ונכנסים ביחד לצרות. אם אין ברירה אחרת ויש לכם פרטנר לא מוכר, לכו על מסלולים קצרים ופחות מחייבים. תראו איך זה עובד לכם ביחד, לפני שתצאו להרפתקה.
ולסיכום- זכרו שזה שהולך להתחלק אתכם היום בהובלות, בסחיבת הציוד ובקבלת ההחלטות במשך הטיפוס עשוי להיות גם זה שאתו תתחבקו הלילה בתוך שמיכת מילוט על מדף סלע קטן, והלילה הזה כנראה יהיה ארוך.
- בחירת מסלול: התחילו בקטן ורגוע! לפני שמתחייבים למסלולים בדרוג VI על אום עשרין, כדאי לטפס קצת על הEast Face… אם עדיין לא טיפסתם את הקלאסיקות של הוואדי שברמתכם, טפסו אותן קודם. בד”כ יש סיבה לכך שמסלול מסויים הופך לקלאסיקה, ומסלול אחר לא. הקו יותר טבעי והגיוני והסלע יותר טוב ומוגן. עוד יתרון בלהתחיל בקלאסיקות הוא כמות התנועה שיש עליהן. עובדה זו לרוב תורמת לכמות המידע הזמין שאפשר למצוא לגבי המסלול, ל- Route Finding ולירידה שתהיה יותר מסומנת, ברורה ומצויידת (בערבון מוגבל…). יש בוואדי מספיק קלאסיקות בכל האורכים ודירוגי הקושי בשביל להעסיק אתכם למספיק ימים ולאפשר לכם לצבור ניסיון ולהתייעל בעבודה עם הפרטנר, להכיר את הסלע והשטח ולפתח ביטחון ומהירות. קחו בחשבון את מפנה המסלול (שמש/צל), את מזג האויר והעונה (טמפרטורה ושעות אור) .
- בחירת ציוד: בחירת ציוד טכני (rack) למסלול נתון תעשה על סמך מידע (תיאור המסלול +טיפים ממטפסים שהיו שם), הרגלי טיפוס אישיים (יש עוד כאלה שבאים עם טריקמים לוואדי), וניסיון בוואדי. העדיפו להשתמש בציוד שאתם מכירים ואוהבים על פני ציוד ארעי, שאין לכם ניסיון אתו (הדוגמא הקלאסית: קאמלוטים של BD על פני עגינות דומות של חברות אחרות). למסלולים גדולים, מלבד הrack, תמיד יש לקחת ערכת חילוץ מינימלית (הכול יכול להיות על טבעת אחת) וציוד השארה לבניית תחנות גלישה, חיזוק וגיבוי תחנות קיימות, נטישה או לחירום. הציוד הזה יכול להיות חלק מה-rack, רק כדאי לקחת בחשבון שאתם עשויים לחזור בלעדיו. למסלול גדול, מלבד הציוד הטכני, יש לקחת ציוד נוסף בהתאם לאסטרטגיית הטיפוס (פחות מיום/אולי לילה/ בטוח לילה/ יותר… תיק אחד/ שניים/ בלי, וכיו”ב). בכל מקרה, רשימה חלקית של פריטי ה-must תכלול: אמצעי תקשורת, אקסטרה מים, פנס ראש, ערכת חירום (כוללת בין השאר ציוד להדלקת אש וחטיף אנרגיה), ערכת ע”ר (לדעת להשתמש במה שיש בה!), שכבה נוספת, כובע פליז דק וכפפות דקות (בהתאם לעונה) ושמיכת מילוט. מכל אלה פנס ראש הוא פריט שבלעדיו לא עוזבים את רצפת הוואדי למסלול באורך של יותר משלושה פיצ’ים.
- על המסלול:
- תתחילו מוקדם! כמה מוקדם? הכי מוקדם שאפשר בשביל להתחיל את הקטע הטכני בצורה בטוחה עבורכם. מובן שאילוצי אסטרטגיה ומז”א עלולים להשפיע על שעת ההתחלה, אבל הרעיון הכללי הוא להתחיל הכי מוקדם שאפשר בכדי לסיים מוקדם. תמיד עדיף להתגבר על אי הנוחות שבלצאת בחושך מאשר להתמודד עם הסכנה של להיות על המסלול בחושך.
- Route Finding: Route finding זה אומנות. יש כאלה ש”יש להם את זה” באופן טבעי יותר מאחרים, אבל זו מיומנות שנרכשת רק מתוך ניסיון. כמה שתטפסו יותר מסלולים ארוכים ומורכבים, תפתחו מסלולים, תקראו ותציירו טופואים כך תרכשו ותפתחו מיומנות זהב זו. וגם כאן- יתרון הביתיות והכרות עם אופי הסלע עוזרים.
כמה כללים חשובים ב- Route Finding:
- כמו בניווט- הימנעו מהנטייה לאנוס את הטופו!
בקריאת הטופו שימו לב לא רק לדירוג הטכני אלא גם לסגנון (פייס/סלאב/סדק/פינה/תקרה/מדף וכיו”ב), לכיוון הטיפוס, אורך הפיץ’ ורמזים נוספים (סדקים מקבילים/ Pillars במסלול או מחוץ לו, עצים, פיתונים/בולטים/רצועות וכיו”ב). גם כאן חשוב לסייג ולהזכיר שטופו צויר בידי מטפס ואין להתייחס אליו כאל מדע מדויק (בעיקר התיאורים הסובייקטיביים בו). אורכים עשויים להיות לא לגמרי מדויקים, סלינגים ופיתונים (אפילו בולטים!) עשויים להיעלם מכל מיני סיבות (אבל לא הצלקות שלהם), וכמובן הדירוגים והזמנים. נסו לקבל את הרעיון הכללי וללכת לפיו (היכרות עם רקע ה-First Ascentionist עשויה לעזור). אם כלום לא נראה מתאים- אתם לא במקום הנכון!
- אספו מידע לפני שאתם עולים: סיקרו את המסלול מהרצפה והתאימו אותו לטופו. צלמו בדיגיטלית, קחו נקודות ציון אובייקטיביות לאורך המסלול ותרשמו (רצף לדוגמא: 2 פיצ’ים עד לעץ, טרוורס 20 מ’ למדף עם שני פיתונים, פיץ’ על פייס עד לארובה, סלינג על גשר וכדו’… כך גם יהיה לכם מושג איפה אתם לאורך המסלול), דברו עם מטפסים אחרים שהיו שם וקחו רשמים.
- אם אתם לא בטוחים על המסלול, חפשו רמזים נוספים: מגנזיום, סימני שחיקה של חבל, סלינגים/פיתונים (למרות שגם כל אלא עשויים להטעות וצריכים להילקח בעירבון מוגבל). נסו לחשוב כמו ה-First Ascensionist: לאן אתם הייתם הולכים מכאן? איפה הסלע הכי טוב ואיפה קו ה”חולשה” שיאפשר טיפוס הכי מוגן. ואם שום דבר לא נראה מתאים, הגיוני או מקובל עליכם (במסגרת קבלת הסיכונים שלכם)- חפשו את הדרך למטה!! היזהרו מלהתחייב למסלול, פיץ’ או צעד שלא תוכלו לחזור ממנו. שוב- זה לא טיפוס ספורטיבי, וכאן התוצאות של “ללכת על זה” ולא להצליח עשויות להיות רעות.
- אם אתם כבר בטוחים שאתם off route, אבל יודעים איפה אתם ביחס למסלול- חפשו את הדרך הבטוחה ביותר לחזור אליו (זו לא תמיד הדרך למטה!). הימנעו מטרוורסים לא מאובטחים וסלע מחורבן, העדיפו קטעים מוגנים, גלישה או שימוש ב- aid על פני ראן אאוטים הירואיים!
אם אין לכם מושג איפה אתם ביחס למסלול (או איפה אתם בכלל על הקיר)- חפשו את הדרך הבטוחה ביותר חזרה למטה.Off Routing הוא אחד הגורמים שעשויים להביא מהר ובטוח להתפתחות קטסטרופה. זכרו- רמת טיפוס free גבוהה וביצים גדולות (או ביציות) לא תמיד יוציאו אתכם מצרות. לרוב הם אלה שיכניסו אתכם אליהן.
- אם מגיע החושך ואתם עדיין בתוך החלק הטכני של המסלול (טיפוס או ירידה) ולא בטוחים לחלוטין לאן אתם הולכים. עצרו. הוציאו פנס ראש, קחו נשימה גדולה, ושלוק מים (אם עוד יש לכם). נצלו את דקות האור האחרונות למצוא מקום מתאים (או הכי פחות גרוע) להעביר בו את הלילה, במקום להשתמש בהן בשביל להיכנס לצרות. השתמשו בכל מה שיש לכם בשביל להפוך את הביוי הזה לנסבל ולהעביר את הלילה. אם הגעתם מצוידים- זו יכולה להיות חוויה אפילו יותר משמעותית מהטיפוס…
- בגלישה: אין צורך לחזור על הקלישאה לגבי תאונות בדרך למטה. שימו לב, היו ערניים ובדקו אחד את השני. אם אתם לא בטוחים לגמרי לגבי גלישה מסוימת, בדקו שוב. אם כבר גלשתם, אל תמשכו חבלים לפני שווידאתם שאתם במקום הנכון. השתדלו, במידת האפשר, להימנע מהנטייה לרדת/לעלות בסולו קטעי ביניים (דרוג 3-4) חשופים במטרה לחסוך זמן. פרוסיק הוא תמיד רעיון טוב כשלא רואים בדיוק שהחבל מגיע לנקודה אליה אתם רוצים לגלוש וכנ”ל קשרי קצה חבל. הרבה מטפסים נמנעים מקשרי קצה מהחשש שאלה ייתפסו על זיזים או סדקים בסלע ויתקעו את הגלישה. אפשר להתווכח על זה אבל אני מכיר הרבה מקרים של מטפסים שנהרגו כשגלשו מקצה חבל לא קשור. לא שמעתי על אף אחד שנהרג כתוצאה מקשר קצה שנתקע.
- בחזרה ברסט האוס: סיימתם מסלול גדול בוואדי והגעתם שלמים לכפר? קודם כל- סחטיין! מגיע לכם לחגוג! עכברי הוואדי מסיימים ימים כאלה עם מיץ גוייאבה מתוק נורא (למהול במים!), פיתות עם טחינה וכמויות של תה (מתוק נורא)/ קפה או בירה (אם אתם יכולים להרשות לעצמכם…).
שיחקתם אותה ועכשיו הזמן לשיעורי בית: רגע לפני תכנון הטיפוס הבא, נצלו את הזמן שמיד אחרי המסלול כשהכול עוד טרי לרשום ולצייר. ציירו טופו מפורט ומדויק של המסלול שהרגע טיפסתם, כולל דרוגים ואורכי פיצ’ים וגלישות (על פי דעתכם וזיכרונכם -זה אחלה תרגיל בזיכרון). רשמו מה היה, כמה זמן לקח הטיפוס, כמה פיצ’ים, מה לקחתם שהיה מיותר, מה שכחתם לקחת, מה הייתם לוקחים לטיפוס כזה שלא היה לכם.
לא תאמינו כמה זה יעזור לכם בתכנון וטיפוס המסלול הגדול הבא, ולחברים שלכם בטיפוס על המסלול שזה עתה סיימתם.
לסיום, טפסו חזק ובטוח, וזכרו תמיד ש” בהרים קורות מעט מאוד תאונות והרבה מאוד ניסים!”
הישארו מחוץ לסטטיסטיקה!
נתראה בוואדי,
אלעד
- אלעד עומר הוא מדריך טיפוס מוסמך ומוכר ע”י מועדון המטפסים הישראלי ומדריך טיפוס סלע מתמחה של איגוד מדריכי ההרים האמריקאי (AMGA). בעל יותר מעשר שנות ניסיון של טיפוס והדרכה בוואדי ראם. הוא מתגורר בבולדר, קולורדו בארה”ב ושוקד על כתיבת גיידבוק חדש ומעודכן לוואדי ראם
לשאלות, תגובות והערות על המאמר: eladclimb@gmail.com
