מחשבות לאחר פודיום אחרי גיל 30

מאת: ולרי קרמר*

אם הייתם אומרים לי לפני כמה חודשים שאני אעמוד השנה על שני הפודיומים באליפויות הארץ הייתי צוחקת לכם בפנים. עזבו, אפילו לפני שבועיים לא הייתי מעזה להאמין שאני אהיה שלישית בבולדרינג. כי האמנתי לכל הקולות מסביב. קולות של אנשים שלא הכירו אותי מלפני הלימודים וגרמו לי לשכוח למה אני מסוגלת ומה אני יודעת לעשות.

בארבע השנים האחרונות עם הירידה שלי בכושר ובכוחות הנפשיים מלעבוד בפול-פורס כל הזמן, פשוט נשרפתי ושקעתי בהדרגה בדיכאון והפכתי לצל של עצמי. וברור שבקורונה הכל החמיר עוד יותר כי הסגרים היו חממה מושלמת בשביל להתבוסס בשנאה עצמית. בתקופה הזאת לא היה בי הרבה רצון לחיות.
הכל התחיל להשתנות ביום הולדת ה-30, כשהבנתי שאני חייבת לנסות לצאת מהבור ושהגיע הזמן להפסיק לדחות לאחר כך את החיים שרציתי. השאלה של האם לפרוש מהספורט ריחפה מעליי הרבה זמן, והרגשתי שאני לא יכולה להמשיך הלאה כשאני בתחתית.

אז זה מה שעשיתי:

קניתי את הטלפון הכי טוב שיש כדי שלא יהיו לי תירוצים לא לדבר עם העולם.
העלתי תמונות ישנות כדי להזכיר לעצמי מי הייתי. אם זה פומבי אז אני לא יכולה להתעלם מזה.
הקפתי את עצמי רק באנשים שעושים לי טוב והתרחקתי מאנשים שעשו לי רע.
עשיתי כיף באימונים והתאמנתי גם עם ”לא ספורטאים“ למרות שאנשים חשבו שזה מוזר ולא מקצועי.
טיפסתי עם אנשים שמבינים אותי גם בעוד תחומים, וזה נתן לי תחושת שלווה.
אימנתי את עצמי ועשיתי דברים בקצב שלי, בהדרגה, ואיך שאני מרגישה בנוח. למרות שלפעמים נלחצתי מזה שאני לא ”עושה מספיק“ ואת מה שמצופה מספורטאית ברמה גבוהה. העדפתי להתקדם לאט וברצף מאשר לעצור כל רגע, כי כל כך נמאס לי מפציעות.
בחרתי מטרות אפשריות יותר בהתחלה כדי לבנות בטחון ואז התקדמתי למטרות קשות יותר. לכן חזרתי להוביל השנה, זה לא פצע אותי כמו בולדרינג, יש פחות תחרות ויכולתי להתקדם מבלי להרגיש כל כך מאויימת כל הזמן.
שמרתי על האימונים שלי פשוטים למרות הדחף להתפזר ולנסות את כל סוגי האימונים החדשניים.
עשיתי טרוורסים בונגה, חרשתי את כל המסלולים ברוקיז וניסיתי למצוא מחדש את ההנאה מטיפוס.
שיניתי את המראה החיצוני שלי כדי לעזור לעצמי להרגיש חדשה.
הפסקתי לאמן כי הרגשתי איך הפכתי ל-“אלה שלא יכולים לעשות – מלמדים“.
התאמנתי שוב בחו“ל לראשונה מזה שנים.
לא היה לי כסף לפסיכולוג, אבל דיברתי עם הילה, והיא הקשיבה לי בלי לשפוט ועזרה לי לנתח את הדברים.

אחרי שסיומה ואני חזרנו מאליפות העולם ועשיתי כביכול את מה שהצבתי לעצמי: לעשות עונה אחרונה ואז לפרוש, ראינו (בנטפליקס) שני דברים:
הסיפור על ברוס ג‘נר ואיך הם כזוג הצליחו להגיע לרמה הכי גבוהה שיש.
הסיפור על מרדי פיש ואיך הוא בגיל 30 החליט שזה עכשיו או לעולם לא, שינה את כל חייו והביא את עצמו לקריירה שהייתה אמרוה להיות לו.

ומשם באמת הפכנו לצוות.
התחלנו להקפיד יותר על התזונה שלי והוספתי חלבון וקריאטין.
נסענו לקירות ברחבי הארץ.
שמענו מוזיקה והטרפנו אותי באוטו לפני כל תחרות.
עשינו פודיום בהובלה ואפילו התחזקתי מספיק בשביל פודיום בבולדרינג.

אפשר לומר שאני יכולה לפרוש בנחת עכשיו.
אבל בעצם רק התחלתי.

*ולרי קרמר היא חברת נבחרת ישראל בטיפוס ותמשיך לטפס עוד הרבה אחרי כולנו

,
הפוסט הקודם
חשיבות התזונה בטיפוס
הפוסט הבא
איילה כרם זכתה בתחרות בינלאומית!

Related Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Fill out this field
Fill out this field
יש להזין אימייל תקין.
You need to agree with the terms to proceed

תפריט