נו, מתי נוסעים לדצ’ה (בית קיץ ברוסית)? שאל אותי קיריל, מוטיבציית יתר ניכרת בקולו.
כבר כמעט שנה שלא ביקרתי בוואדי. עסק, משפחה, שגרת החיים – לא נשאר זמן להרפתקאות. אך הצורך לא נעלם. קול קורא תמיד נמצא אי שם בתת מודע – לחזור למדבר האדום, למקום שלנו, מתחת לבולדר הגדול, מוקף בצוקים ושיחים, עם מדורה קטנה ואוהלים.
ציוד הטראד תלוי על חבל שפרסנו על הבולדר, מחר יוצאים מוקדם בבוקר אל הלא נודע, לterra incognita. נשמע אולי קצת פתטי, אבל זה באמת ככה – לפתוח מסלול טראד חדש זה בעיקר להתייצב מול סימן שאלה גדול:
מה תהיה איכות הסלע? איזה קושי טכני? מה עם האבטחה? מה מחכה לנו מעבר לפינה? ואיך לעזאזל נצליח לרדת חזרה?!
בשנת 2013 יצאנו בפעם הראשונה סרגיי, איגור ואנוכי לאסאוד קניון במטרה למצוא ולפתוח מסלולי טראד חדשים.
הרעיון המקורי הגיע מסרגיי, שבמהלך הטיפוס של מסלול Bedan Majnoon הגיע לאיזור וזיהה את הפוטנציאל של המקום. מאז, יצא לנו לבקר במקום כמה וכמה פעמים, למדנו להכיר את האיזור היטב, והתאהבנו במקום.
החוויה של שהייה במדבר, בהשוואה ללינה בכפר רם, היא שונה לגמרי. השקט, החוסר המוחלט של אמצעי תקשורת עם העולם “הגדול”. ושמיים מלאים בכוכבים, כמו שרואים רק במדבר.
“Welcome to your palace” צוחק עלינו עלי חמאד, בהגיענו למקום. הוא הסיע אותנו כבר פעמים רבות ומכיר את הזיקה והאהבה שלנו למקום. אנחנו סוגרים איתו תאריך ושעת איסוף חזרה ותוך כמה דקות נשארנו לבד.
העולם שוב מצטמצם לפינה קטנה בין הצוקים, נמלים, שיחים, ובעיקר חול. מלא חול.
אני תקוע באמצע ארובה צרה – squeeze chimney. לא מצליח להתקדם, לא מצליח לזוז, מתנשף כמו קטר קטן.
עשר דקות קודם איגור עלה את כל הפיצ’ בלי שום בעיה הנראית לעין, כולל 20 המטרים הראשונים בלי אפשרות אבטחה כלל וכלל.
עשיתי טעות ונכנסתי לחלק היותר צר של הארובה, ואני בבעיה. מתחת, קיריל וסרגיי מסתכלים ברגשות מעורבים: מצד אחד זה מצחיק ולא ממש מסוכן היות ואני בטופ, מצד שני הם הבאים בתור. אני עושה עוד כמה תנועות סגנון תולעת, סוף כל סוף מגיע לאיזו מיקרו אחיזה ומצליח למשוך את עצמי לחלק היותר רחב ונוח של הארובה. הקטע הקשה נגמר. בהצלחה, חבר’ה…
יצאתי מהארובה לסלאב גדול, מביט ישר קדימה לראות מה מחכה לנו. ההמשך לא נראה מזהיר – הסלאב נגמר בקיר שלילי מאוד ולא נראה טפיס. המשכתי עם הסלאב ולשמחתי ראיתי מצד ימין אפשרות לעקוף את החלק השלילי על מדפון קטן. המדפון נגמר בסדק שנראה הרבה יותר קל. את הקטע האחרון הזה עולים במהרה ואחריו המסלול נגמר.
הגענו ל”פסגה” המקומית.
יצא לנו מסלול של כשישה פיצ’ים של טיפוס איכותי על סלע טוב, כשהפנינה שבכתר היא כמובן הארובה המפחידה, שקיבלה דירוג של 6b.
דיי מהר נולד השם: The dark side of Um Ishrin.
כמו בסוף של כל מסלול בואדי רם, הגיע הזמן לחפש את הדרך למטה – החלק הלא פחות מפחיד (אם לא יותר!).
התחלנו להתרוצץ לכל עבר בניסיון להבין מה הכיוון המועדף לירידה ומקום טוב לבנות עליו תחנת גלישה. הפעם המזל האיר לנו, גלישה של כ30 מ’ הביאה אותנו למדף ארוך שממנו אנחנו יורדים, גולשים עוד גלישה קצרה, מטפסים למטה ומשם מוצאים ירידה קלה ברגל אל תוך הקניון.
יצאנו ללא פגע גם הפעם, בחזרה לקאמפ, לבשל ארוכת ערב ולהרים כוסית ויסקי לחיי המסלול החדש!
יומיים וחצי שהצלחנו לגרד משגרת החיים וכל ההתחייבויות שיש לנו, אנשים בוגרים עם משפחות – עוברים מהר כמו חלום קצר בשינת צהריים חטופה.
רק אחרי שחזרנו, מלאי סיפוק משני מסלולים חדשים שסיימנו, מתחילים להבין שהגעגוע לא עובר ומגיע על סיפוקו אלא רק מתעצם.
לא נשאר לנו אלא להתעסק בתיעוד ולתכנן את הפעם הבאה:
כולם מוזמנים:
nobodyz.net/assaoud
